במרץ 2026 חייב בית המשפט העליון עירייה בהוצאות של 30,000 ש״ח, אחרי שמכתב דחייה שנשלח לאב לילד בחינוך המיוחד נשען על חוזר מנכ״ל שאינו קיים, על ציטוטים שאינם מופיעים בשום נוהל, ועל פסקי דין שחלקם לא נבראו. זה כבר לא דיון תיאורטי על טכנולוגיה, אלא פסיקה, הבהרה של הרשות להגנת הפרטיות וחובות ציות שכבר חלות. העמוד הזה מרכז את שלושתם, ואת כלי העבודה שנגזרים מהם, לרשויות מקומיות בלבד.
אלה שימושים שנמצאים ברשויות בפועל. לכל אחד מהם יש נפגע פוטנציאלי אחד לפחות, ולכל אחד מהם צריכה להיות תשובה מוכנה ליום שבו יישאל עליו בבית המשפט או בדוח ביקורת.
שני פסקי דין שכבר קובעים את גבולות המגרש לרשות מקומית. כל אחד מהם מובא עם מספר ההליך, הערכאה, ההרכב, המקורות וקישור לפסק הדין עצמו, ואפשר לפתוח את הרשומה המלאה במאגר הפסיקה של האתר. ההפרדה בין מה שהוכרע לבין מה שנאמר מעבר לנדרש נשמרת בכוונה, כי היא משנה את המשקל: באחד ההכרעה היא בהוצאות וההערות המנהליות הן הערות אגב, ובשני ניתן פסק דין במישור העקרוני לאחר שהמכרז שעמד בבסיס העתירה כבר בוטל.
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים, 22.3.2026, המשנה לנשיא נעם סולברג, השופט עופר גרוסקופף, השופטת גילה כנפי-שטייניץ
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.8.2025 (עת״מ 53460-06-25, השופט ק׳ ורדי), שלא לפסוק הוצאות. ברקע: אב לתלמיד בחינוך המיוחד ביקש מעיריית רמת גן זכאות להסעות מביתו בנסיבות של הורות משותפת. העירייה דחתה את הבקשה במכתב שנשען על ״חוזר מנכ״ל משרד החינוך תשפ״ג/4(א)״, ובו ציטוטים מפורטים מסעיפיו. משרד החינוך השיב שהחוזר אינו מוכר לו, ובית המשפט קבע שהוא אינו קיים ושהציטוטים אינם מופיעים בשום נוהל. בהמשך הפנתה העירייה גם לשלושה פסקי דין: בשניים לא נמצאו הקביעות שיוחסו להם, ואחד, ״בג״ץ 3272/92 יצחק לוי נ׳ ממשלת ישראל״, כלל אינו קיים. גם בכתב התשובה בערעור, לאחר שהמשנה לנשיא כבר ביקש התייחסות מפורשת לסוגיה, הפנתה העירייה לקביעה שאינה נמצאת בפסק הדין שאליו הפנתה. הצדדים הגיעו להסכמה בעתירה עצמה, והמחלוקת שנותרה הייתה ההוצאות.
הערעור התקבל והעירייה חויבה בהוצאות המערער בסך 30,000 ש״ח. נקבע כי לא עצם השימוש בבינה מלאכותית פסול, אלא השימוש בה ללא בקרה מתאימה המוודאת ומאמתת את נכונות תוצריה, וכי הגשת כתבי בית דין הנשענים על הזיות היא הפרה של חובה דיונית ברורה וקונקרטית שכבר נקבעה בפסיקה, ועולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. הבעיה חזרה כאן שלוש או ארבע פעמים בלי שהעירייה שינתה את דרכיה. על עירייה חלה חובת הגינות דיונית מוגברת, חזקה מזו שחלה על אזרח פרטי. חמור מכך הוא השימוש באינטראקציה הישירה מול האזרח, שכן פערי הכוח מונעים ממנו לגלות שהנימוקים אינם קיימים: החלטה המבוססת ברובה על הזיות קשה עד מאוד לראותה כמקיימת את חובת ההנמקה, ויש בסיס לטענה שהיא לוקה גם בשרירות, שכן מבחינה מהותית לא הופעל לגביה שיקול דעת כלל. השופטת כנפי-שטייניץ הוסיפה, בהערות אגב, כי העברת ההכרעה עצמה לכלי בינה מלאכותית עלולה לעלות כדי התפרקות פסולה משיקול הדעת או אצילה אסורה, וכי על גורמי המינהל להפעיל בקרה אנושית על תוצר המערכת ולבחון אותו בטרם קבלת ההחלטה. בית המשפט ציין כי חובת גילוי בדבר שימוש בבינה מלאכותית טרם נקבעה בדין הישראלי, אך עשוי להיות היגיון בקביעתה, וכי שימוש בלתי מבוקר פותח פתח לביקורת שיפוטית מחמירה והדוקה יותר ולסעד משמעותי. לצד זאת הובהר שאין הכוונה שרשויות יימנעו מהטכנולוגיה, שכן היא עשויה להביא תועלת מרובה ולשפר את השירות לאזרח.
לא ניתן להסכין עם מצב שבו רשות מינהלית מתפרקת משיקול דעתה, ומבססת את החלטתה באופן בלעדי, או כמעט בלעדי, וללא כל בקרה, על פלט של מערכות כאמור, בפרט מקום שבו מדובר בהחלטה מהותית, שלה השפעה ממשית על האזרח.
זו נקודת הייחוס. בית המשפט העליון אמר במפורש שהחומרה גדולה יותר דווקא במגע הישיר של הרשות עם האזרח, ולא בכתבי הטענות, כי האזרח מקבל מכתב שנראה מנומק ואין ביכולתו לגלות שהנימוקים אינם קיימים. שלוש מסקנות מיידיות לרשות: אסמכתא שלא נפתחה במקור לא יוצאת במכתב, ההכרעה נשארת אצל אדם שהפעיל שיקול דעת ולא אישר המלצה, והתיעוד צריך להראות זאת.
פסק הדין המלא, אתר בתי המשפט · תקציר פסק הדין, law.co.il · דיווח, גלובס
בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו, 9.12.2025, השופט קובי ורדי
חברה פרטית עתרה נגד מכרז של עיריית רמת גן, שכלל אכיפה של עבירות חניה מוסדרת (״כחול לבן״) באמצעות מצלמות לזיהוי לוחיות רישוי. במהלך הדיון הוצגה עמדת המדינה, שנסמכה על חוות דעת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה. בית המשפט הודיע בדיון כי העתירה עומדת להתקבל, והמליץ לעירייה להודיע אם היא עומדת על המכרז. העירייה קיבלה את ההמלצה וביטלה את המכרז, ובית המשפט ציין כי יש לשבחה על כך.
משבוטל המכרז לא היה עוד צורך להכריע בעתירה לגופה, ובית המשפט נתן פסק דין במישור העקרוני בלבד, בשל השלכות הרוחב ובשל רשויות מקומיות אחרות שהמתינו להחלטה. נקבע כי לא ניתן להשתמש במצלמות LPR לאכיפת עבירות חניה מוסדרות שאינן עבירות איסור חניה, כגון ״כחול לבן״, ללא הסמכה מפורשת בדין, הסמכה שאינה קיימת היום. כך גם לגבי עבירות איסורי חניה שעניינן הפרעה לציבור, כגון ״אדום לבן״. בית המשפט לא הכריע בשאלה אם קיימת היום הסמכה בדין לאכיפת עבירות איסורי חניה, שכן המכרז לא עסק בכך, אך ציין בלי לקבוע מסמרות שהוא נוטה לקבל את עמדת המדינה שחוזר מנכ״ל משרד הפנים 4/2018 אינו עוסק במצלמות LPR, ולכן לכאורה גם לשם כך אין היום הסמכה. עוד נקבע כי מצופה מהמדינה לפעול במהירות ובנחישות להסדרת המצב, ושעליה לבחון גם את השימוש במצלמות LPR בחניונים. לא ניתן צו להוצאות.
קיימת היום מציאות שבה ישנן רשויות מקומיות רבות העושות שימוש במצלמות LPR לאכיפת עבירות איסורי חניה, שלכאורה, עקב כך פועלות לכאורה שלא כדין, בניגוד לדין, וללא ההסמכה הנדרשת בדין וזה מצב לא תקין, לא רצוי ובלתי מתקבל על הדעת.
הפער כאן אינו טכנולוגי אלא סמכותי. השאלה הראשונה לפני הפעלת מערכת אכיפה אוטומטית אינה מה המערכת יודעת לעשות, אלא מהו מקור ההסמכה בדין, ובהיעדרו אין נוהל פנימי או הסכם עם ספק שסוגרים את הפער. שימו לב לניסוח של בית המשפט: הוא אמר שרשויות מקומיות רבות פועלות כך לכאורה שלא כדין, וקרא לזה מצב בלתי מתקבל על הדעת. רשות שממשיכה כרגיל אינה במצב של אי-ודאות, אלא של חשיפה שכבר נאמרה בקול. בעקבות פסק הדין נדרשו הרשויות בהבהרת הרשות להגנת הפרטיות להפסיק את השימוש עד לחקיקה מסמיכה, והחשיפה אינה רק ביטול הדוחות אלא פיצוי ללא הוכחת נזק מול ציבור גדול של נהגים.
פסק הדין המלא (PDF) · תקציר פסק הדין, law.co.il · הבהרת הרשות להגנת הפרטיות, 26.4.2026 · דיווח על ההבהרה, law.co.il
מה שכבר פורסם ומחייב, בלי המתנה לחקיקה עתידית. לכל נושא מצורף המקור עצמו.
הרשות להגנת הפרטיות פרסמה ב-26 באפריל 2026 הבהרה רשמית לכלל הרשויות המקומיות, ולפיה שימוש במצלמות מבוססות זיהוי לוחיות רישוי לצורכי אכיפת עבירות חניה מהווה פגיעה אסורה בפרטיות. ההבהרה ניתנה בעקבות פסק הדין בעניין סייפר פלייס, שבו אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה, שנסמכה על חוות דעת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה.
התיקון נכנס לתוקף ב-14 באוגוסט 2025 והוא השינוי המקיף ביותר בדיני הפרטיות בישראל מזה עשרות שנים. רשות מקומית, מועצה אזורית, מועצה מקומית ותאגיד עירוני הם גוף ציבורי, וחובות התיקון חלות עליהם בלי קשר לגודל הרשות או למספר התושבים.
שני מסמכים לשימוש מיידי, נגזרים מהפסיקה ומההנחיות שלמעלה. אפשר לאמץ אותם כפי שהם, ואפשר להדפיס את העמוד ולהביא אותו לישיבת הנהלה. הם נכתבו כדי לצמצם חשיפה, ולא כדי להחליף בחינה פרטנית של הרשות.
מיועד לכל מערכת שמייצרת המלצה או טיוטה שנוגעת בתושב: מכתבי מענה והחלטות, תיעדוף תיקי רווחה, שיבוץ במוסדות חינוך, סינון מועמדים למשרות וניתוב פניות מוקד. ארבעה שלבים, בסדר הזה.
נוסח גילוי אפשרי: החלטה זו התקבלה תוך הסתייעות בכלי עזר ממוחשב, ועברה בדיקה, אימות ואישור מהותי של הגורם המוסמך ברשות.
שבע שאלות לישיבת הנהלה. כל תשובה שאינה "כן" מסומנת ומקבלת אחראי ותאריך. זו הרשימה שממנה מתחילה כל עבודה שאנחנו עושים מול רשות.
כל מוצר כאן הוא מסמך שהרשות מחזיקה בסופו, ושאפשר להניח על שולחן של מבקר, של בית משפט או של ועדת מכרזים.
רישום של כל שימוש קיים, כולל השימוש הלא מוסדר של עובדים בכלים חינמיים ומערכות ספקים שכבר מותקנות. רוב הרשויות מגלות בשלב הזה שימושים שלא ידעו עליהם.
דירוג כל שימוש לפי ההשפעה על התושב ולפי סוג ההחלטה שהוא נוגע בה, וקביעת רמת הבקרה, התיעוד והאישור שמתאימה לו. נוהל אחיד לכל השימושים מבטיח שאיש לא יקיים אותו.
מסמך אחד וקריא שאומר לעובד מה מותר להזין, לאיזה כלי, מה אסור לצאת מהרשות ומה חייב אישור, עם מסלול לאישור שימוש חדש כדי שהתשובה לעובד יוזם לא תהיה איסור גורף שממילא ייעקף.
הגדרה מפורשת אילו החלטות מותר להכין בסיוע מערכת, אילו טעונות הכרעה והנמקה של אדם, ומי חותם על מה. זה המסמך שמונע את אצילת שיקול הדעת בפועל, ולא ההצהרה שהיא אסורה.
תנאי סף, מפרט טכני ומשפטי, וסעיפי חוזה: בעלות, איסור אימון על מידע הרשות, זכות ביקורת והסבר, מיקום שמירה, ספקי משנה, מדדי דיוק, אחריות ונזק, והחזרת המידע ביציאה.
ליווי מינוי הממונה והגדרת מעמדו בלי ניגוד עניינים, מיפוי מאגרים, בחינת הבסיס לשימוש חדש במידע קיים, ובחינת סיכוני פרטיות לשימושים הרגישים.
סדנאות נפרדות להנהלה, ללשכה המשפטית, למבקר ולעובדי האגפים. אותה מערכת נראית אחרת למי שמאשר, למי שמפעיל ולמי שיבדוק בדיעבד.
בדיקה עצמאית של מערכת שכבר פועלת ברשות, או של הצעת ספק שעל השולחן לפני חתימה, לרבות מה יישאל עליה בביקורת ומה התשובה שצריכה להיות מוכנה.
שיחה עם ההנהלה ועם הלשכה המשפטית, ושאלון קצר לאגפים. בסופו מפת השימושים והחשיפות של הרשות, כמסמך.
דירוג כל שימוש לפי סיכון, וסימון מה טעון טיפול מיידי, מה נסגר בנוהל, ומה יכול להמתין לרבעון הבא.
נוהל השימוש, מטריצת האישורים, סעיפי הרכש ומסמכי הפרטיות, ערוכים לאימוץ ולא כטיוטת המלצה.
הכשרת בעלי התפקידים, ליווי השימוש הראשון תחת הנוהל החדש, ובדיקה חוזרת אחת לתקופה, כי גם המערכות וגם הדין ממשיכים לזוז.
אותו תוכן שבעמוד, ערוך כמסמך שאפשר לצרף למייל, להדפיס לישיבת הנהלה או להעביר ליועץ המשפטי. הוא נבנה מהעמוד עצמו בכל בנייה, ולכן אינו יכול להתיישן ביחס אליו. בלי הרשמה ובלי השארת פרטים.
חמש שאלות שנגזרות מפסיקת בית המשפט העליון בעניין עיריית רמת גן ומחובות תיקון 13. בלי להזין פרטים ובלי להעלות מסמכים, ובלי שהתשובות נשלחות לשום מקום. בסוף מתקבלת מפת הפערים ומה לעשות עם כל אחד מהם.
החלק הזה גדל. נוסף אליו חומר חדש ככל שהפסיקה, ההנחיות והשימושים בשטח משתנים, והכל פתוח לקריאה בלי הרשמה.
מותר להיעזר במערכת כדי לאתר, למיין, להשוות ולהכין טיוטה. בית המשפט העליון הבהיר במפורש שהמסר אינו להימנע מהטכנולוגיה, וכי שימוש בה עשוי להביא תועלת ולשפר את השירות לאזרח. מה שנפסל הוא שימוש ללא בקרה שמאמתת את התוצרים, והתפרקות של הרשות משיקול דעתה. ההכרעה, החתימה והאחריות נשארות אצל בעל הסמכות, וצריך להישאר תיעוד שממנו אפשר לשחזר מה עמד לפניו.
אב לילד בחינוך המיוחד עתר בעניין הסעות, הצדדים הגיעו להסכמות, והמחלוקת שנותרה הייתה על הוצאות. בית המשפט העליון מצא שהחלטת העירייה וכתבי הטענות שהגישה היו רצופים אסמכתאות וציטוטים שגויים, חלקם מומצאים, ושהתופעה חזרה שלוש או ארבע פעמים, אחת מהן לאחר שהעירייה כבר נדרשה להתייחס לכך. העירייה חויבה ב-30,000 ש״ח הוצאות. חשוב לדייק: מה שהוכרע הוא פסיקת ההוצאות, וההערות על אצילת שיקול הדעת ניתנו כהערות אגב של השופטת כנפי-שטייניץ. הן אינן הלכה מחייבת, אבל הן מסמנות בבירור לאן מועדות פניה של הביקורת השיפוטית הבאה.
רשות מקומית היא גוף ציבורי, ותיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות, שנכנס לתוקף באוגוסט 2025, קובע חובת מינוי ממונה הגנת פרטיות לגופים ציבוריים. השאלה המעשית היא בדרך כלל את מי: לפי עמדת הרשות להגנת הפרטיות, מינוי מנהל מערכות המידע או ממונה אבטחת המידע לתפקיד מייצר ניגוד עניינים מובנה, וכך גם כפיפות לגורם שקובע את מדיניות עיבוד המידע. מינוי פורמלי שאינו עומד בכך פותר בעיה אחת ויוצר אחרת, שכן מינוי בניגוד עניינים או בלי משאבים בפועל הוא עצמו הפרה. שימו לב גם לסדר הגודל ולנקודת האחריות: החוק מגדיר שבגוף ציבורי ״מנהל מאגר״ הוא המנהל הכללי או מי שהוא הסמיך, והעיצום על אי-מינוי מחושב לפי מספר האנשים שמידע עליהם נמצא במאגר, כך שמאגר של 100,000 תושבים עם מידע בעל רגישות מיוחדת מגיע ל-400,000 ש״ח.
בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בדצמבר 2025 שלא ניתן לאכוף באמצעות מצלמות LPR לא חניה מוסדרת ולא עבירות איסורי חניה, בהיעדר הסמכה מפורשת בדין, ושהסמכה כזו אינה קיימת. הוא אף ציין שרשויות מקומיות רבות פועלות כך לכאורה שלא כדין. באפריל 2026 פרסמה הרשות להגנת הפרטיות הבהרה שלפיה מדובר בפגיעה אסורה בפרטיות ובעוולה אזרחית המקנה פיצוי ללא הוכחת נזק, ושרשויות המפעילות מצלמות כאלה נדרשות להפסיק עד לחקיקה מסמיכה. רשות שמפעילה מערכת כזו צריכה לבחון אותה עכשיו, ולא בעקבות התביעה הראשונה.
לפחות: בעלות הרשות על הנתונים ועל הפלט, איסור מפורש על אימון מודלים על מידע הרשות, זכות ביקורת ובדיקה, חובת הסבר של הספק לשאלה איך התקבל פלט, מיקום שמירת המידע וזהות ספקי המשנה, מדדי דיוק ומה קורה כשאינם מושגים, אחריות לנזק, והחזרת המידע ומחיקתו ביציאה. המפרט הוא ההזדמנות הריאלית היחידה לקבוע את כל אלה, ואחרי החתימה עמדת המיקוח של הרשות חלשה.
לא אוסרים גורף, כי איסור שאינו ניתן לאכיפה מעביר את השימוש למחשכים ומבטל את היכולת לדעת מה קורה. מסדירים: מגדירים אילו כלים מאושרים, מה אסור להזין לתוכם בשום מקרה, ופותחים מסלול לאישור שימוש חדש. השלב הראשון הוא תמיד מיפוי, כי אי אפשר להסדיר מה שלא יודעים שקיים.
נכון להיום אין בדין הישראלי חובת גילוי כזו, ובית המשפט העליון ציין שעשוי להיות היגיון בקביעתה, לפחות בהקשרים שבהם ההשפעה על האזרח גדולה. רשות שבוחרת לגלות מצמצמת את פער הכוחות שעליו עמד בית המשפט, ומחזקת את מעמדה אם ההחלטה תיבחן. זו החלטת מדיניות של הנהלת הרשות, ורצוי שתתקבל ככזו ולא בכל מחלקה בנפרד.
האבחון והמפה נסגרים בדרך כלל בתוך שבועות ספורים, וחבילת המסמכים בהמשך לכך. מה שמאריך הוא לא הכתיבה אלא ההחלטות שהרשות צריכה לקבל בדרך, בעיקר מי מוסמך לאשר מה. רשות שמתחילה מהמיפוי מקבלת ערך כבר בשלב הראשון, גם אם המשך התהליך נפרש על פני רבעון.
שיחה ראשונה קצרה עם ההנהלה ועם הלשכה המשפטית, שבסופה ברור אילו מערכות פועלות ברשות, אילו החלטות הן נוגעות בהן, ומה טעון טיפול מיידי. אחריה אפשר להחליט אם ממשיכים.
האמור בעמוד זה הוא מידע מקצועי כללי ואינו ייעוץ משפטי, אינו תחליף לבחינה פרטנית של הרשות ואינו יוצר יחסי עורך דין לקוח. תמצית של פסק דין אינה תחליף לקריאתו במקור.
ייעוץ נדל״ן והתחדשות עירונית · ייעוץ AI · ייעוץ משפטי · גישור ויישוב סכסוכים · מאמרים · שאלות ותשובות · מבדק מוכנות · תיאום פגישה